Assi Meshullam
יתכן כי בכמה מהדימויים המופיעים בעמוד זה, נעשה שימוש במסגרת "שימוש הוגן". אם אתם חושבים כי מגיע לכם קרדיט על אחד מהדימויים, או אם אתם מכירים מישהו שמגיע לו קרדיט כזה, אנא פנו אלינו. אם אתם בעלי או בעלות הזכויות החוקיות על אחד מן הדימויים, ומעוניינים בהסרתו, אנא פנו אלינו. תודה.
העבודה ויטראז'י וולגרום הוצגה במסגרת התערוכה יד שמאל, שאצרו מנחם גולדנברג וגלילי שחר, בגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר ויד מישל קיקואין, שבאוניברסיטת תל אביב. התערוכה עסקה באמנות ישראלית שנקשרת בדמותו של השטן. האוצרים ביקשו לעסוק בשטן לא מן הזווית המיסטית או הדמונית, אלא כמטאפורה לכל מה שהוא "מחוץ לסדר הנכון", או במילים אחרות, מה שמכונה במיסטיקה היהודית, הסטרא אחרא: צידה האחר של האלוהות, הצד השמאלי, זה הנקשר ברוע ובטומאה, אך גם ביצירתי ובחושני.
החלל של הגלריה האוניברסיטאית הוא גדול, מרווח ונפרש על שני מפלסים. מייד כשנכנסים אל הגלריה מבחינים בחלונות הענק העוטפים את קירותיה החיצוניים, ומשרים אווירה מאד מסויימת על החלל כולו. כאשר נכנסתי אל החלל בהזמנתם של שני האוצרים ובמטרה למצוא מקום לעבודה שלי, החלטתי לבקש לעבוד על החלונות והצעתי למנחם ולגלילי לעשות מעין ויטראז' שיתפרש על כולם. מאחר ולא יכולתי לעבוד על החלונות עצמם, עשיתי את העבודה על גליונות שקף גדולים, שהותאמו לפרופורציות של החלונות. העבודה נעשתה בצבעי זכוכית, אדום ושחור, על השקפים, והודבקה לאחר מכן על גבי הזכוכית במקום עצמו.
מאחורי ויטראז'י וולגרום
אל השאלה מה לצייר על גבי השקפים ניגשתי מתוך שהייה והתבוננות בחלל ובאופן שהוא מכתיב את תנועת המבקרים בגלריה. הגלריה נמצאת ממש על הגבול שבין האוניברסיטה לרחוב. יש לה שני פתחים – האחד פונה אל הרחוב והאחר, מן העבר השני של המבנה, פונה אל הקמפוס. תאורטית, אתה יכול להיכנס אל הגלריה מן הרחוב, מבלי לעבור בשער הרשמי של האוניברסיטה, וממנה לצאת אל הקמפוס דרך הפתח שנמצא בצד השני (בפועל הפתח הזה היה סגור בתקופה ההיא, כדי לא לאפשר כניסה אל הקמפוס ללא בדיקה בטחונית). כלומר, הגלריה היא מעין חלל מעבר, בין הרחוב לאקדמיה. המעבר מן הרחוב אל הקמפוס דרך הגלריה, מצריך טיפוס במדרגות, ולמעשה הליכה לאורך החלונות, שמתחילים בתחתית גרם המדרגות ומסתיימים בשתי הדלתות שלמעלה.
החלטתי שבמסגרת העבודה אטפל בדמותו של נחש הקדמוני, זהו הנחש המוכר מגן העדן, אשר פיתה את חווה והחטיא אותה, לטעום מפרי עץ הדעת טוב ורע. הפרספקטיבה שאימצתי על הנחש כופרת באופן שהורגלנו לחשוב עליו, כיצור פתייני שמייצג את הרע ואחראי על הגירוש מגן עדן. כפי שאני קורא את הסיפור, הנחש הוא זה אשר העניק לאדם את מתנת הידע ואת היכולת להבדיל בין טוב ורע, כלומר את האתיקה. קריאה יונגיאנית של המיתוס תשווה את גן העדן למצב הטרום-שפתי שבו שרוי האדם טרם פיתח את תודעתו. זהו מצב כאוטי, חסר כל גבול וקטגוריה, שבו האדם מתנהל כחלק בלתי מופרד ובלתי מובחן מן העולם הסובב אותו. זהו אולי "גן עדן", אך כזה שמבלי שתצא אותו לא תדע כלל על קיומו (אם אין סבל, איך נדע התענגות מהי?). הנחש הביא את האדם אל הידע, ובכך הביא ל"גירושו" מן הכאוס. ידיעת הטוב והרע, ידיעת העירום, הבושה והאשמה, הם אמנם מקור לסבל רב, אך גם להנאה ולהתענגות. הנחש הוא זה הפותח לבני האדם את העיניים ומאפשר להם להביט ולראות את העולם הסובב אותם; להיפרד ולהבדל מן הקיום הטבעי הבלתי מובחן.
נחש הולך על שתיים. הפיתוי, הוגו ואן דר רו, 1470.
עירום, אשמה ובושה. הגירוש מגן עדן, מסאצ'יו 1427-1426.
מתוך כך, ביקשתי להשיב לנחש את אשר נלקח ממנו כעונש על ידי האל: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ". הנחש שלי, יקבל חזרה את גפיו ואת כנפיו, שאבדו לו כעונש על מתנת הידע שהעניק לאדם. על החלונות עבדתי על פי סדר העלייה במדרגות, כך שהצופה שמבקש לעלות מן המפלס התחתון למפלס העליון של הגלריה, יטפס מעלה כשהוא מלווה בסיפור השבתו של הנחש אל המקום הראוי לו. כך, למשל, בחלון הראשון נמצא הנחש בתחתית הציור, וככל שה"סיפור" ממשיך במעלה גרם המדרגות, הולך הנחש ומטפס כלפי מעלה. ככל שהנחש מטפס, נוסף לו עוד משהו שאבד עם הגירוש.
בחלון הראשון מתוארת מעין סצינת גירוש. במרכז הסצינה צוייר ספר פתוח שבתוכו מופיע טקסט שצוטט מרועכם, הספר שכתבתי כשבע שנים קודם לכן, והוא בעל משמעות גדולה בתוך חלקים רבים מגוף העבודות שלי. הטקסט, המופיע כמעין בשורה הפותחת את הסיפור, נכתב בשני צידי הספר, כאשר בצידו הימני הוא כתוב באופן רגיל, מימין לשמאל (עברית), ובצידו השמאלי, בכתב ראי, משמאל לימין. כך ניתן לקרוא, לפחות את חלקו של הטקסט, משני צידי החלון. משני צידי הספר צויירו שתי דמויות אנושיות למחצה, המצביעות בידיהן כלפיו. רגליהן רגלי בהמה. החיבור בין האדם והחיה מעסיק אותי רבות, והוא גם מצוי במרכזו של רועכם. המעבר בין החיה והאדם מסמן גם את רגע הטעימה מפרי עץ הדעת, שהוא, כאמור, רגע ההתעוררות של התודעה. מעל לספר, ניצבים זה מול זה שני מלאכים מכונפים, אף הם מחווים בידיהם כלפי הספר שנמצא מתחתם. פניהם של המלאכים צויירו בדמותי, ולמעשה הדיוקן העצמי שלי יופיע לאורך כל העבודה.
הנורה מתוך גרניקה של פבלו פיקאסו.
ספר רועכם.
החלון הראשון, פרט.
מעל למלאכים, בראש הציור, מופיעה מעין עין גדולה, קרניים מעוקלות יוצאות ממנה, ובתוכה נורה. היא צויירה בהשראת הגרניקה של פיקאסו, והיא מהווה, באיזה שהוא אופן, את הערתי לגבי המצב הפוליטי-צבאי שבו הייתה שרויה מדינת ישראל באותו הזמן (תקיפות אוויריות בעזה). מתחת לספר, וכביכול יוצא ממנו, צוייר סולם הפוך: בסיסו הרחב למעלה, והוא הולך ונהיה צר כלפי מטה. על הסולם נראית דמות של גבר עירום ושעיר (גם הוא בדמותי), שכביכול מטפסת על הסולם, אך כלפי מטה לתחתית הסצינה, אל עבר מה שנראה כערימה מתפתלת של נחשים (דימוי שכבר הופיע באחת מעבודותיי הקודמות). הסיפור כולו, אם כן, מתחיל בירידה כלפי מטה, אל עבר השאול. זוהי תבנית נרטיבית המוכרת היטב מסיפורים וממיתוסים שעוסקים בהתפתחות ובגאולה, והיא כרוכה גם בניסיון החיים האישי שלי, שבא לידי ביטוי בעבודה זו כמו גם בעבודות רבות אחרות. מאד חשוב לציין, כי בשלב זה הנחש(ים) אשר נמצא בתחתית הסצינה, אינו אלא סבך מתפתל של זנבות וקשקשים, ללא ראש ונטול כל איברים אחרים.
המקור לדימוי בעבודה מ-2005.
"טיפוס" במורד הסולם, בעבודה הנוכחית.
בחלון השני נראים שני אריות הניצבים זה מול זה על גבי חומה או אקוודוקט. הם צויירו כתמונת ראי האחד של השני, מה שגורם להם להיראות בעיצומו של קרב. האריות צויירו בהשראת אריה יהודה, שמהווה עד היום את סמלה של העיר ירושלים. פניהם צויירו כפניי, וגם הם מהווים סוג של דיוקן עצמי. העימות הזה, בין עצמי אחד לעצמי אחר, בין אריה לאריה, ירושלים לירושלים, אף הוא היווה כעין תגובה למצב הפוליטי והחברתי ששרר אז, ונמשך ביתר שאת עד היום. בתחתית הציור ניתן לראות כי הנחש החל לטפס מעלה, על אחד מן העמודים המחזיקים את קשתות האקוודוקט. מעל לסצינת המאבק של האריות צויירה שמש שלא ברור אם שוקעת היא או זורחת. תחתיה, ברקע ההתרחשות, שממה וכמה עצים שרופים.
סמל העיר ירושלים.
החלון השני, כפי שנראה מבחוץ.
בחלון הבא הנחש כבר השלים את מסעו במעלה הקומפוזיציה. למעשה, כאן ישנם שני נחשים, לשניהם נוסף כעת ראש עם פרצוף (בדמותי), והם משמשים כמעין מסגרת לחלון, תוך שהם מקיפים אותו ובולעים זה את זנבו של זה. המוטיב נעשה כמובן בהשראת האורובורוס, הנחש האוכל את זנבו, סמל עתיק יומין שמשמש לייצוג של הכאוס והאחדות הבראשיתית, כמו גם את המחזוריות שבטבע. בתוך המסגרת, צויירה דמות מדונה שבידיה מעורסלים שני תינוקות, מעין ישוע כפול. היא ניצבת על גבי במה, ולראשה, כמו גם לראשיהם של ילדיה, הילה שחורה. הדימוי של שני תאומים, או של משיח כפול, אף הוא שאוב מהספר רועכם, שם הדמות הראשית הורגת את אחיה התאום, עוד בימי ינקותם, לפני שהיא גדלה והופכת למעין נביא נושא בשורה. המוטיב של הריגת האח התאום בספר, מייצג באיזה שהוא אופן את הצורך לחסל את הכפיל הפנימי שלך (שמעכב או מתחרה בך), על מנת שתוכל להתקדם ולצמוח. כאן בעבודה הנוכחית, הוא משמש את הכפילות המיוצגת בחלון כולו. שני הנחשים, האחד עולה והשני יורד, יוצרים מעין מעגל אורובורי תוך שהם מפותלים סביב מוטות הנושאים את סמל מסדר הטומאה, אף הוא אחד מהפרוייקטים המשמעותיים שלי.
האורובורוס, הנחש האוכל את זנבו.
המדונה עם שני התינוקות. החלון השלישי, מבט מבחוץ.
הנחש בחלון הבא כבר צימח כנפיים, והוא ניצב כעת מאחורי מה שנראה כמעין זיגוראת עצום, מגדל בבל, שבסיסו בתחתית החלון וקצהו למעלה, כנמשך אל האינסוף. המבנה נראה כמקדש, שבתחתיתו שתי קבוצות של סוגדים/מאמינים, הניצבים משני צידי השער. המיתוס של מגדל בבל והחיבור שהוא מייצג, בין הארץ והשמיים, בין בני האדם והאלים (או המוטיבציה של בני האדם להיות כאלים), נקשר אף הוא בסיפור הגירוש מגן העדן כמטאפורה לזריחת התודעה האנושית והתרבותית. אחד הדברים שהיו חשובים לי בציור זה (שצוייר בהשראת דימוי של זיגוראת שמצאתי ברשת), היה להדגיש את הכניסה אל המקדש, ולהפכו בכך למוטיב יותר נקבי ופחות פאלי. כאן באופן ברור ניתן לראות כי פני הנחש המכונף עוצבו בדמותי (מתקופת טרום הזקן).
מגדל בבל כזיגוראת. הדימוי שהיווה השראה לחלון הרביעי.
הנחש מעל למגדל בבל, החלון הרביעי.
שני החלונות הבאים הם למעשה כבר במפלס העליון, ומקיפים את דלתות היציאה אל הקמפוס. בחלון הימני ציירתי את דמותו של הנחש לאחר שהיא כבר קיבלה גם את גפיה וגם את כנפיה, ונראית כאדם המכוסה בקשקשים של זוחל. שתי דמויות כאלה ניצבות משני צידי הדלת, ואוחזות יחד במעין סרט שעליו מצוטט משפט מתורתו של רועכם, "הייתם עלוקות לידע". לקראת סוף הספר רועכם, מוסרת הדמות הראשית את משנתה לקבוצה של תלמידים, ומעבירה להם מעין תורת חיים חדשה. תורה זו מדברת, בין השאר, על שאיפה בלתי מתפשרת לידע, לסקרנות ולכפירה בידע הקיים. בהקשר של העבודה הנוכחית, התאים עניין זה למיקום של הבניין על גבול האוניברסיטה, ולאופן שבו מובילה העבודה את הצופה באמצעות הנחש (מוסר הידע) אל שערי הכניסה לאקדמיה. מאחר ורועכם נוצר כמעין אלטר אגו שלי עצמי, ותורתו היא מעין גרסתי שלי לקריאת העולם והאופן שבו יש לחיות במציאות הסובבת אותנו, היה לי חשוב לאחד בין דמותי שלי לזו של הנחש. בחלון הבא, המקיף דלת יציאה נוספת, ציירתי את עץ הדעת כשהוא עירום מעלים ומפירות, ועוטף את הפתח כסבך אותו יש לחצות בטרם נכנסים בשערי עולם הידע.
החלון השישי.
הייתם עלוקות לידע, החלון החמישי.
האווירה שהשרתה העבודה על כל חלל הכניסה של התערוכה הייתה מהפנטת. לאורך היום חדר אור השמש אל הגלריה דרך העבודות, וצבע את כל החלל באדום, שהשתנה כל הזמן במקביל לתנועתה של השמש. בלילה, "עברה" העבודה לצידו השני של המבנה, כאשר היה ניתן לראותה רק מבחוץ בזכות האור המלאכותי שדלק בתוך הגלריה, והחושך שעטף אותה מבחוץ.
