יתכן כי בכמה מהדימויים המופיעים בעמוד זה, נעשה שימוש במסגרת "שימוש הוגן". אם אתם חושבים כי מגיע לכם קרדיט על אחד מהדימויים, או אם אתם מכירים מישהו שמגיע לו קרדיט כזה, אנא פנו אלינו. אם אתם בעלי או בעלות הזכויות החוקיות על אחד מן הדימויים, ומעוניינים בהסרתו, אנא פנו אלינו. תודה. 

הפסל אשת לוט (או עידית) נוצר באופן מיוחד לפרויקט בחדרי חדרים: בעקבות נשים ללא שם במקרא, של קבוצת האמנים פאתוס מאתוס, שאליה חברתי כשותף פעיל בפרויקט. במהלך תקופה ממושכת, דרשנו יחד בסיפורים מקראיים שבהם מופיעות דמויות של נשים, שלמרות התפקיד המשמעותי שיש להן בסיפור, המחבר בחר להשאירן אנונימיות, כלומר ללא התייחסות לשמן הפרטי. כך עסקנו, למשל, בסיפורה של בת יפתח (שופ' יא), בסיפור פילגש בגבעה (שופ' יט), בבעלת האוב (שמ"א כח) ובאשת לוט (ברא' יט).

הפרוייקט, ששמחתי לקחת בו חלק, היה יוזמה של אשת התיאטרון לילך דקל אבנרי, והשתתפו בו אמנים ואמניות, מוסיקאיות, משוררות/ים, ואנשי תיאטרון והגות יהודית. הקבוצה עבדה יחד לאורך תקופה של כמה חודשים, וקיימה גם מספר מפגשים מול ועם קהל. כל מפגש פומבי שכזה עסק באישה אחרת ובסיפור שלה, וביקש למקד את תשומת הלב דווקא בה, ובמשמעות שהיא נושאת כחלק מהמיתוס. המפגשים הורכבו מקריאה ודרישה בכתובים, ומפעולות פרפורמטיביות שונות, שלוו בטקסטים, במיצבים פיסוליים ובעבודה מוסיקלית. המפגש האחרון, התקיים במלון אלמא שבזכרון יעקב, ועסק בסיפורה של אשת לוט.

מאחורי אשת לוט

IMG_6329.jpg

אשת לוט (או עדית). צילום: שחף דקל.

הסיפור של אשת לוט מתואר בספר בראשית ומתרחש בעיר סדום, שהייתה עיר של חוטאים (מכאן הביטוי מעשה סדום), אותה ביקש האל העברי להחריב. מאחר שלוט נחשב בעיני האל לצדיק היחיד בסדום, זכו הוא ומשפחתו לחנינה מפני ההרס הקרב. כך, שלח האל שני מלאכים (שליחים) שהזהירו את המשפחה מפני הפורענות העומדת לבוא. כאשר ביקש לוט להזהיר את חתניו (בעליהן של בנותיו), הללו התייחסו אליו בזלזול וסירבו לעזוב את בתיהם. המלאכים תפסו את לוט, את אשתו ואת שתי בנותיהם, הוציאו אותם מן העיר, וציוו עליהם להזדרז ולברוח, ובשום אופן לא להביט לאחור, בזמן שהאל ממטיר על העיר גופרית ואש. היחידה ש"מרדה" בציווי והעזה להביט לאחור אל מה שהיה עד לפני רגע ביתה, ואל מי שעד לפני רגע היו למשפחתה, הייתה אשתו של לוט, שמייד עם הסתכלה לאחור, הפכה לנציב מלח.

מקובל לחשוב על אשת לוט כדמות הסוררת, החוטאת של הסיפור; זו הממרה את פיו של האל ומעזה להפר את ציוויו. המבט-לאחור, ההתלבטות והחרטה, אומר לנו המיתוס, יש בהם כדי להקפיא, לאבן ולעצור את ההתקדמות אל עבר עתיד אחר, טוב יותר. אבל בתוך הסירוב להישמע להוראתו של החוק, מתגלה גם סיפור של חמלה ואנושיות, של קושי להתנתק מן העבר ומן הבית, ואולי אף של יצר סקרנות, שלאף ציווי אלוהי אין את הכוח לכבוש. ואולי זוהי הגירסה הקדומה, המקראית, למלאך ההיסטוריה של וולטר בנימין, המפנה את פניו אל העבר ואת גבו אל עבר העתיד, בזמן ש"ערימת ההריסות מתגבהת לפניו עד השמיים".

20160109_145012.jpg
20160109_144924.jpg
20160109_144941.jpg

מתווי הכנה לפסל הגדול. דאס וצבעי שמן.

כשניגשתי לעבוד על הפסל, ביקשתי להדגיש את תנועת הסיבוב, ואת המבט המאבן (המבט המאבן את עצמו, בניגוד למבטה של מדוזה). רגע התנועה הוא גם רגע הקפיאה – הטרנספורמציה מבשר לאבן, מגוף אנושי, מתכלה, למלח - מינרל בעל יכולת שימור והשתמרות נצחיים. לפני שניגשתי אל הפסל הגדול עשיתי מספר פסלונים קטנים מדאס (חומר שמתקשה באוויר), שבהם הדגשתי את התנועה הסיבובית. את הפסל הגדול עשיתי מגוש קלקר שעליו עבדתי כדי להדגיש את הסיבוב, ומחלקי בובות אימום אותם חיברתי אל גוש הקלקר המפוסל. את הכל עטפתי בשכבה של דאס, שעליה עבדתי בעדינות כדי להביא את הדמות לכדי הגימור שרציתי. לפסל קראתי אשת לוט אך הוספתי לו את השם עדית, שעל פי אחד המדרשים המאוחרים (מן המאה השמינית לספירה), היה שמה הפרטי. השם עדית, הוא שם טעון במשמעות, המרמז על היותה של האישה עדה לאסון שפקד את ביתה, את משפחתה ואת עירה. עדה שהפכה לעדות עשויה מלח.   

20160210_162927.jpg
20160221_185702.jpg
20160225_203328.jpg
20160229_090711.jpg