יתכן כי בכמה מהדימויים המופיעים בעמוד זה, נעשה שימוש במסגרת "שימוש הוגן". אם אתם חושבים כי מגיע לכם קרדיט על אחד מהדימויים, או אם אתם מכירים מישהו שמגיע לו קרדיט כזה, אנא פנו אלינו. אם אתם בעלי או בעלות הזכויות החוקיות על אחד מן הדימויים, ומעוניינים בהסרתו, אנא פנו אלינו. תודה. 

בשנת 701 לפסה"נ, ערך סנחריב מלך אשור מסע כיבוש לממלכת יהודה, במטרה להפיל את הממלכה כולה ולכבוש את ירושלים. היה זה מסע עונשין של הצבא האשורי, כנגד קואליציית מרד שהתארגנה בקרב עמי האזור, ובכללם ממלכת יהודה. סנחריב יצא לעבר יהודה ופלשת על מנת לשעבד את הממלכות המורדות ולהכניס את האזור כולו תחת כנפי האימפריה. במקרא, מוכרת מלחמת יהודה בסנחריב כאחד הניצחונות הגדולים של הממלכה בעת ההיא, שכן היא הביסה את האשורים וסנחריב כשל בתכניתו לכבוש את ירושלים, מרכז השלטון של הממלכה. למעט ירושלים, לכד סנחריב את כל ערי יהודה והחריבן עד היסוד. יהודאים רבים הוגלו ופוזרו ברחבי האימפריה, שטחים רבים נכבשו והועברו לממלכות הפלשתיות, וכל אוצרות בית המקדש הועברו לאשור.

אחת הערים המרכזיות שנחרבו על ידי סנחריב וצבאו, הייתה העיר לכיש. הייתה זו העיר השנייה בחשיבותה בממלכה. היא הייתה מבוצרת פחות ובשל קרבתה לירושלים סנחריב החליט לכבוש אותה ולהפכה למחנה לצבאו. לכיש הוחרבה כליל, תושביה נרצחו באכזריות או הוגלו לאשור. מאחר ולא השיג סנחריב נצחון על ירושלים, דאג לעטר את קירות ארמונו בתבליטים המתארים את כיבושה האלים של לכיש, והם מוכרים כיום כ"תבליטי לכיש".

I come in peace s.jpg

מאחורי פניי לשלום

lachish 2.jpg
lachish 3.jpg

.הכיבוש האלים של  לכיש בידי צבאו של סנחריב. פרטים מתבליטי לכיש

את העבודה "פניי לשלום" עשיתי באופן מיוחד לתערוכה "מכפר באת ואל כפר תשוב", שאצר ראפת חטאב במוזיאון ינקו דאדא שבעין הוד. כפר האמנים עין הוד שוכן על שרידיו של הכפר הפלשתינאי עין חוד, והיהודים המתגוררים בו גרים למעשה בתוך בתיהם של התושבים שגורשו ונמלטו ממנו. לאחר מלחמת 48', חזרו חלק מתושבי הכפר המקוריים לאזור, אך לא הורשו לשוב אל הכפר, ולכן הקימו מחדש את עין חוד והתיישבו בסמוך למקום מושבם המקורי. עין חוד זכה להכרה מוסדית ממדינת ישראל רק בשנת 2005, ורק כשנה לאחר מכן חובר למערכת החשמל. התערוכה הייתה הפעם הראשונה שבה ביקש המוזיאון, שאף הוא שוכן בבית ערבי ישן, להתמודד באופן ישיר עם הצלקת המדממת של כפר האמנים.

כאשר הוזמנתי להשתתף בתערוכה על ידי האוצר, הצעתי לעשות שימוש בתבליטי לכיש, כדי לתאר את המציאות האכזרית של מלחמה, כיבוש וגירוש, אשר חוזרת על עצמה שוב ושוב באזורנו, במעין מעגל טראומה אינסופי. בחרתי לעשות רישום פחם גדול על שלושת קירות החלל שהוקצה לי, בידיעה כי בתום התערוכה ייקבר הרישום תחת שכבה נוספת של סיד ושכחה, ויישאר לעד טמון בקירות המבנה, כחלק מן הלא-מודע של המוזיאון, ואולי אף של האמנות הישראלית בכללותה.

IMG_8264.JPG

עבודה בתהליך. צילומים: טליה קליגר.

הרישום נעשה על פי לוחות התבליט מארמונו של סנחריב, תוך ששתלתי בו תוספות משלי, שלקוחות ממקורות השראה שונים, ונועדו להטעין את העבודה במשמעויות נוספות. לעבודה ביקשתי לקרוא בשם "פניי לשלום", כדי להדגיש את הציניות של מעשה הכיבוש והגירוש, שהביאו את תושבי הכפר היהודיים לחיי רווחה פסטורליים, על חשבון תושביו המקוריים של הכפר. העבודה, כמו העובדה ההיסטורית, אכן נקברה תחת שכבות של סיד ושל צבע, עם תום התערוכה. הניסיון למחוק את הרישום טרם צביעת הקיר בלבן לא צלח, והעובדים נאלצו להסתירו במספר לא מבוטל של שכבות צבע, עד שנעלם לחלוטין.

IMG_0025.JPG

העבודה נמחקת. צילום: מאיה בן נתן.

במרכז החלל שבו הוצגה העבודה, קיים בור שנחפר בשנת 1997 בידי קבוצת תו, המורכבת מאמנים ואדריכלים. הבור נחפר במסגרת פרוייקט אמנותי שהוזמנה הקבוצה לעשות במוזיאון, והוא משמש מאז כחלל תצוגה, בעיקר לעבודות וידאו. בתוך הבור, שנראה כמערה חצובה בסלע, הצבתי פסלוני אלים ואלות שיצרתי מדאס ומבובות צעצוע, שהיוו מעין תת-מודע לעבודה שהוצגה על הקירות שמעליהם, והדהדו את העובדה כי רבים מן הכיבושים והמלחמות נעשים, לכאורה, בשמן של ישויות טרנסנדנטיות.